1א ופת שעיפשה - ונתקלקל קצת עי"ז דאלו נתקלקל לגמרי ולא חזי לאכילת אדם אין מברכין עליו כלל וכדלקמיה לענין תבשיל:2ב ונתקלקל - מיירי ג"כ שנתקלקל קצת ולא לגמרי דאל"ה אפילו שהכל לא שייך לברוכי ב"י:3ג שבשלם ושרפם וכו' - היינו ע"י שריפת החום נתבשלו ונתייבשו ונשתנו לגריעותא ועיין מה שכתבנו לעיל בסי' ר"ב ס"ט במ"ב ובה"ל:4ד ועל הגובאי - הוא מין חגב טהור ולאפוקי מר' יהודה דאמר שם במשנה כל שהוא מין קללה שעל הקללה הם באין אין מברכין עליו:5ה ועל המלח - הואיל ויש לו מזה עכ"פ הנאה קצת כשנותן לתוך פיו:6ו ועל המרק - של בשר דאלו של פירות וירקות תליא בפלוגתא עיין בסימן ר"ב סעיף י' וי"א:7ז כמהין - אותן שמצויים תחת הקרקע ונבראין משומן הארץ ופטריות גדילים על העצים:8ח שהוא הרך - של דקל כשענפיו גדלים בכל שנה ושנה הנוסף בשנה זו רך וחזי לאכילה ובשנה שניה מתקשה ונעשה כעץ:9ט הניתוסף וכו' - דאע"ג דגידולו מן הארץ אפ"ה לא מברכינן עליה אפי' בפה"א אלא שהכל דלא נטעי אינשי האילן אדעתיה למיכל את הקורא כשהוא רך דממעט ענפי האילן אלא שיתקשה ויעשה עץ ויגדל פרי. כתב הט"ז דקטניות רטובין בשל גנות שנזרעין ע"ד לאכול חיין מברך בפה"א אפילו על השרביטין לבד דע"מ כן נזרעו אבל של שדות שדרכן להניחן עד שיתייבשו ולאוכלן מבושלין מברך על הקטניות כשהן חיין אפילו כשהן רטובין שהכל ואם בשלן בפה"א ובפמ"ג מפקפק מאד על דבריו וכן דעת הרבה אחרונים דאין לחלק בין קטניות לקטניות ולעולם מברך עליהן כשהן רטובים בפה"א וכן מנהג העולם שע"ת אמנם לענין השרביטין יש דעות בין האחרונים כשאוכלן לבדן בלא הקטניות אם יברך עליהן בפה"א או שהכל וע"כ טוב לכתחלה ליזהר שיאכלן עם הקטניות ויברך על הקטניות לבד בפה"א ולא יברך עוד על השרביטין ואם אירע שאוכל השרביטין לבד יברך שהכל:10י לולבי גפנים - גם בזה הטעם כמו בקורא:11יא מתוקים - ושקדים מרים עיין לעיל בסימן ר"ב ס"ה:12יב כשהם רכים בקליפיהם - ואף דקיי"ל לעיל בסימן ר"ב ס"ב בשארי כל האילנות דמשיוציאו שום פרי חשיב תיכף פרי שאני התם דהוא נהנה מגוף הפרי שנוטעין אותו מחמתו אבל הכא בשקדים מתוקים בקטנותם אינו נהנה מן הפרי רק מהקליפה החיצונה ולא נטעי להו אינשי אדעתא דקליפה אלא אדעתא דגרעיניהן כשיתבשלו ודמי לקורא הנ"ל:13יג שחת - תבואה שלא הביאה שליש וחזי לאכילה ומשום דלא גמר פירא נחית חד דרגא מפה"א לשהכל וה"ה לכל פרי האדמה דלא גמר פירא וחזי לאכילה שהכל מ"א וש"א:14יד חיה - שהוא טוב מבושל יותר מחי וע"כ כשאוכלה חי נשתנית ברכתו לשהכל וכדלקמן בסימן ר"ה ס"א:15טו קימחא דשערי - אפילו הנעשה משבלים שמיבשין דטובים לאכילה קצת ול"ד דשערי דה"ה קמח של כל ה' מיני דגן כמבואר לקמן בסי' ר"ח ס"ה והאי דנקט דשערי דסד"א הואיל וקשה לתולעים שבמעים לא יברך עליה כלל קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי גמרא:16טז ושכר שעורים - הואיל והוא צלול ועומד לשתיה אינו נחשב בכלל תבשיל של ה' מיני דגן שיברך בורא מיני מזונות שאין מברכין במ"מ אלא על מאכל כמ"ש בסימן ר"ח ס"ו ומשמע בתוספות דף ל"ח ד"ה האי דאפילו יש בהן כזית בכדי אכילת פרס ג"כ לא מברכינן עליה אלא שהכל נ"ב:17יז ועל מי שעורים וכו' - ג"כ מטעם הנ"ל שלא נעשה כ"א לשתיה:18יח עשבי דדברא וכו' - ואפילו הם טובים לאכול כמו עשב שקורין שצאוו"ע שהן עלים חמוצים ואפי' לאחר שבשלם שהוא מאכל שרים מברכין שהכל דאינו חשוב כ"כ לפרי אבל על שאלאטען וכיו"ב שנזרעו מברכין בפה"א ח"א:19יט שאינם נזרעים - ודוקא בעשבים דאינם חשובין מצד עצמם ולא מצד זריעה דגדלים בלא זריעה אבל פירות שהן טובים למאכל אפילו גדלים ביערים מאליהן כמו פזימקע"ס וכדומה יש לברך עליהן בפה"א:20כ ועל כמון - קימ"ל. וכסבור אליינדר"י בלעז:21כא דלטעמא עבידי וכו' - ומיירי בין ברטובין ובין ביבשין. וכן אם רקחן בדבש נמי שהכל א"ר ופמ"ג:22כב ולא לאכילה - אכן אם שלק את האני"ס מברך על מימיו בפה"א דלהכי קיימא להטעים דבר המתבשל בו:23כג עד שראוי לשתות - דאף דמתחלתו היה יין כיון שנשתנה ונעשה חומץ אבד מעלתו:24כד אינו מברך - ודוקא בחומץ חזק שנתחמץ כ"כ שמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ אבל בחומץ שאינו חזק כ"כ ודאי אית ליה הנאה מיניה ובעי ברוכי:25כה ריחיה חלא וכו' - סעיף זה וסעיף ד' באו לבאר אודות יין שהתחיל להתקלקל ומטבעו שמתחלה מתקלקל ריחו ואח"כ טעמו:26כו כל שבני אדם וכו' - היינו בשלא נעשה עדיין טעמיה חלא גמורה רק שהתחיל טעמיה להתחמץ קצת עד שבני אדם נמנעין לשתותו מפני זה ברכתו שהכל:27כז שמרי יין - היינו בשלא נתן עליהם מים אלא שתה אותם גופא ומפני שיש בהם לחלוחית יין מברך בפה"ג. ואף דשמרים אזוקי מזיק אפשר דמיירי שמצץ רק הלחלוחית מהם:28כח שלשה מדות וכו' - מיירי בשמרים של ענבים שדרכו אותן שנעשה בלי תערובות מים אבל ביין צמוקים שלנו שנשרה מתחלה הצמוקים עם מים א"כ גם בלחלוחית יין שיש בהשמרים מעורב מתחלתו הרבה מים וכשנותן עוד מים בודאי נתבטל כח היין שהיה בו תחלה:29כט ואם מצא פחות וכו' - ודוקא בשמרים ומשום דלחלוחית יין שיש בהן אינו חשוב כ"כ אבל יין גופא שיצא מדריכת ענבים אם שפך עליהם מים אפי' יותר משלשה חלקי' עד קרוב לששה ג"כ יין גמור הוא וכדלקמי' בהג"ה ובעינן רק שיהיה בו טעם יין שראוי לשתיה ע"י מזיגה זו ודרך בני אדם לשתותו במקום יין ע"י מזיגה זו דאל"ה אמרינן דבטלה דעתו אצל כל אדם:30ל אלא שהכל - ואחריו ברכת בנ"ר:31לא ובלבד שלא יהא וכו' - דברי הג"ה אין לו ביאור דהמחבר הלא בא להחמיר דביינות שלנו לא סגי שיהיה רק רביעית יין ואפילו אם הדרך באותו מקום לעשות מזיגה גדולה הלא פחות מרביעית יין בודאי לא מהני אפילו ביינות שלהם שהיו חזקים ומהרמ"א משמע דמהני עד קרוב לששה חלקים מים ובאמת דדברי האגור לא קאי על שמרים דבשמרים השיעור כמו שכתב המחבר והוא מיירי ביין ענבים גופא כשמוזגו עם מים דעד קרוב לששה שם יין עליו וכנ"ל:32לב כי אז וכו' - ואם היין יותר מאחד מששה במים שם יין עליו ובלבד שיהיה בו טעם וריח של יין ודרך בני אדם לשתות יין במזיגה כזו וכנ"ל בסוף סקכ"ט ודע דדברי הג"ה זו מיירי ג"כ ביין חי שנעשה מתחלה בלי תערובת מים ולכך ראוי שיתוסף עליו אח"כ הרבה מים ויהיה שם יין עליו אבל ביין צמוקים שלנו שנתערב מתחלה הצמוקים בהרבה מים אין שייך כלל אח"כ מזיגה כזו ואפילו פחות מזה מתבטל שם יין עי"ז ועיין לקמן בסי' רע"ב במ"ב סקט"ז ששם נתבאר היטב דין זה:33לג ודאי בטל - אפילו יש בו טעם יין ואף דבעלמא קי"ל טעם כעיקר דאורייתא הכא לא חשיב טעם דכקיוהא בעלמא דמי. ואם נתערב יין בשאר משקין עיין לעיל בסימן ר"ב ס"א בהג"ה ובמ"ב מש"כ שם:34לד שעושים מחרצנים וכו' - היינו לאחר שנסחט היין מהענבים נותנים מים על החרצנים לקלוט טעם היין שנשאר בהם וזהו הנקרא תמד:35לה כשנעצרו בקורה - ועי"ז יצא מהענבים כמעט כל הלחלוחית שבהם:36לו מברכין עליו בפה"ג - שדינם כצמוקים ומ"מ דוקא כשיש בו טעמו של יין וריחו וכנ"ל בסקל"ב לענין יין שנתערב במים:37לז זגים וכו' - ר"ל שאחר שהוציאו היין מן הענבים ונשארו הזגים נתן עליהם תאנים או שאר פירות לחזק כח היין הנשאר בהם ולהוסיף באדמימותו תשב"ץ:38לח כל כח התאנים וכו' - דהתאנים היה בהם כל כחם שלא נתמצו מקודם והזגים אע"פ שהם הרוב הרי יצא מהם כבר עיקר הלחלוחית. ומסתברא דאפילו רמי תלתא ואתי ד' ויותר ג"כ לא מהני דלעולם אמרינן דעיקר המשקין הוא מהתאנים:39לט ואין לברך בפה"ג - אלא שהכל דהוי כשכר תאנים דברכתו שהכל ועיין מ"א דלענין ברכה אחרונה יש להסתפק בזה דהתשב"ץ לא ברירא ליה סברא זו כ"כ ומספיקא פסק דמברך שהכל דיוצא בזה על כל דבר וע"כ לענין ברכה אחרונה יראה לשתות רביעית יין גמור ויברך על הגפן לפטור גם משקה זו:40מ לצמאו - נראה דלאו דוקא לצמאו ממש אלא בסתמא כל שהחיך נהנה מהמים מסתמא הוא צמא קצת וצריך לברכה דאם אינו צמא כלל לא היה החיך נהנה ממנו:41מא חנקתיה אומצא - שעמד לו דבר אכילה בגרונו:42מב ושתה מים - דוקא מים שאין החיך נהנה מהם כ"א כששותה לצמאו אבל כששותה שאר משקים או אוכל חתיכת פת שהחיך נהנה מהם אף שאין שותהו ואוכלו עכשיו כ"א להעביר האומצא חייב לברך עליו בתחלה וסוף כדלקמיה בס"ח. כששותה מים בבוקר לרפואה לא יברך ואם גם לצמאו יברך סי' ר"י יעב"ץ:43מג אם טעמם טוב וכו' - ר"ל אע"פ שאינו תאב להם כלל ואינו אוכלם אלא מחמת אונס חליו כיון שעכ"פ החיך נהנה מהם ולאפוקי אם הם רעים שאין לו הנאה מזה אע"פ שמתרפא מהם אינו מברך כלל:44מד מברך עליהם וכו' - עיין לקמן בסי"א בהג"ה מה שנכתב שם במ"ב:45מה אע"ג דהחיך וכו' - ולא דמי למש"כ לקמיה בסעיף ט' באוכל איסור מפני הסכנה דמברך עליו כיון דעכ"פ נהנה אף דגם שם אכילתו ע"י אונס שאני התם דהאונס אינו על האכילה גופא משא"כ הכא שהאכילה גופא הוא ע"י אונס שאונסים אותו לאוכלו לא שייך בזה לחייבו לברך על הנאתו כיון שהוא בע"כ כן היא סברת הרמ"א והסכימו עמו הרבה אחרונים ויש חולקים ע"ז וס"ל דכיון שסוף סוף נהנה גרונו מזה חשיבא אכילה וצריך לברך ע"ז וכההיא דס"ט ועיין בח"א שהכריע דבפת אם אכל כדי שביעה דבהמ"ז שלו הוא מה"ת יברך:46מו מפני הסכנה - כגון חולה שצריך לאכול מאכלות אסורות לרפואתו וכ"ש אם אוכל מאכל של היתר בזמן האיסור כגון חולה ביוה"כ דמברכין עליו וכדלקמן בסימן תרי"ח בסופו:47מז מברך עליו - דכיון דסכנתא הוא התירא קאכיל ואדרבה מצוה קעביד להציל נפשו ואין זה בכלל שאר דבר איסור דקי"ל לעיל בסימן קצ"ו שאין מברכין עליו:48מח תחלה וסוף - דאע"ג שברצונו לא היה אוכל דבר זה כ"א מחמת אונס חליו מ"מ כיון שכבר הוא חולה וחפץ להתרפאות במאכל ומשקה זה חשיבא אכילה שיש בה הנאה. ואם הוא דבר שנפשו קצה בזה א"כ אין החיך נהנה ממנו ואין צריך לברך ע"ז:49מט דבש דבורים וכו' - דהוא בכלל דבר שאין גידולו מן הארץ ב"י:50נ הרי הוא כשאר דבש - דנתבאר בסי' ר"ב ס"ח דמברך עליו שהכל ולסימנא בעלמא נקטיה ובאמת אפילו החולקין בדבש תמרים מודו בדבש דבורים דאע"ג דהדבורים מכניסין מי פירות לתוך גופן ומוצצין מהן ועי"ז נעשה הדבש מ"מ אין טעם הפירות נרגש כלל בהדבש ב"ח:51נא הם עיקר וכו' - דהדבש אינו אלא הכשר לדבר המרוקח שמכשירו ומתקנו לאכילה. וכן שקדים המחופין בצוקע"ר אף שהם מחופין לגמרי מברך בפה"ע דאף שצוקע"ר הרבה מהפרי הפרי עיקר פמ"ג:52נב כתושים ביותר - דוקא שניכר מהותו ותארו אבל אם נימוח לגמרי עד שנפסד צורתו העצמי מברך לכתחלה שהכל כמבואר לעיל סי' ר"ב ס"ז בהג"ה ע"ש ועיין לעיל סי' ר"ג ס"ז ובמ"ב שם:53נג ורדים בפה"א - היינו רוזי"ן בל"א ואע"ג דפרי עץ הם שגדילים על האילן מ"מ כיון שאינן עיקר הפרי דזרע שלהם הם עיקר הפרי והעלים שמרקחין אותם הם הפרחים ע"כ מברך בפה"א וכן על הלוינדר"א בל"א מברך בפה"א דאע"פ שהלוינדר"א גדילים באילן דעיקר הפרי הם גודגדניות השחורות שגדלים באותו אילן ודומה ממש לדין ורדים אחרונים וא"ת כיון דורדים לא חזיא לאכילה לא חיין ולא מבושלין אלא א"כ הם מבושלים עם דבש א"כ הו"ל דבש עיקר וי"ל דאדרבה כיון שעיקר תיקון הורדים לאכילה אינו אלא עם דבש הו"ל דבש טפל שהרי אינו בא אלא להכשיר הורד לאכילה והו"ל כפירות שאין נאכלין חיין שמברך עליהם אחר בישולם ברכה ראויה להם כדלקמן בריש סימן ר"ה ואין אנו אומרין שיברך עליהם שהכל מפני שהמים המובלעים בהם הכשירום לאכילה ב"י:54נד אלא לרפואה וכו' - הטעם דאף דנהנה אין זה עיקר הנאתו כיון שאין הבריאים רגילין לאכול אותו בכך שעומד רק לרפואה:55נה מברכין עליו שהכל - ועיין בבדק הבית שכתב שרוב הפוסקים חולקים ע"ז וכן הסכימו האחרונים דצריך לברך עליו ברכה הראויה לו כיון שעכ"פ נהנה:56נו על העיקר וכו' - עיין לקמן סימן רי"ב שם מבואר כל פרטי דין עיקר וטפל:57נז הרי הוא עיקר - המ"א ושארי האחרונים הסכימו דהוא דוקא בחמשת מיני דגן אמרינן דהיכא דבא ליתן טעם אף שהוא מיעוט הוא העיקר וכדלקמן בסימן ר"ח ס"ב אבל בשארי מינים אזלינן בתר רובא:58נח שיש שם ממשות - ולפי הסכמת אחרונים כנ"ל אף ביש ממשות לא אזלינן בתרייהו רק בתר רובא:59נט שהוא מסופק וכו' - עיין לעיל סוף סי' ר"ב מ"ב ד"ה ואם:60ס יברך שהכל - דבדיעבד יוצא בשהכל על כל דבר וכאן כיון שמסופק כדיעבד דמי ב"י ומ"מ אם הוא דבר שיכול לפטרו תוך הסעודה עדיף טפי מ"א:
